כבר החורף בלע את הסתיו,
האגם כבר קפא פה ושם,
וברבור בו שחה וחשב:
"מה יהיה כשיקפא האגם?"
ואני פה יושבת לבד,
מציירת שטויות על הדף:
מנסה להחזיק מעמד,
וחושבת - חושבת עליו;
ואולי הוא יודע, אולי...
שהסתיו מהקיץ לומד,
ואולי גם חושב הוא עלי,
ואולי כבר שכח באמת;
ואני רק חושבת - "מתי?"
ו־"מתי כבר אראה אותו שוב?"
ו־"מתי שוב יגע בשפתיי?"
רק לרגע יגע, ויעוף;
הוא יגיד שיחזור כמובן,
הוא יגיד שעדיין אוהב:
ויעוף כמו ברבור לבנבן,
כמו חלום ששבר את הלב.
ואני פה אשב, כמו עכשיו,
אנגן ואשיר לי לבד;
ואחשוב רק עלי ועליו,
ואמשיך להחזיק מעמד;
לא אדע איך הוא שם משתגע
כי את זה לא כותב ביומן,
לא אדע איך הוא מתגעגע,
איך חושב רק עלי כל הזמן.
וברבור רק שוחה באגם
בלי דעה על 'מותר' ו־'אסור',
ועלי מסתכל מן הסתם:
לא יודע כי הוא רק ברבור.